בנם של זיוה ודרבה. נולד ביום כ"ה בניסן תשס"ב (7.4.2002) באתיופיה. ילד שני במשפחה, אח לשוואייה (שני), אבנט, ניב, יואל ובן-אל.

בנימין טשגר (בני) עלה ארצה מאתיופיה עם משפחתו בגיל חודשיים. לאחר העלייה המשפחה גרה בבאר שבע במרכז קליטה, לאחר מכן בראשון לציון ולבסוף קבעו את ביתם בירושלים.

בנעוריו, בני למד במסגרות חינוך בירושלים. הוא היה נער חייכן, חביב על מוריו ועל חבריו לספסל הלימודים. בתיכון עבר לפנימייה בכפר הנוער "ויצו נחלת יהודה" בראשון לציון ושם התפתח לאדם בוגר ואחראי. בתיכון הוא בחר במגמת כיבוי, חילוץ והצלה. בכיתה בלט בכריזמה שלו ונחשב אדם יוזם ופעיל אשר סחף אחריו את כל התלמידים.

בשעות הפנאי אהב להאזין למוזיקה מכל הסגנונות ולבלות עם משפחתו ועם חבריו.

בסיום התיכון בחר להצטרף למכינה קדם-צבאית, מכינת "ארז" שלוחת באר שבע, במטרה להתחזק פיזית ומנטלית לקראת הגיוס לצה"ל וכדי לתת מעצמו ולעזור לאחרים. במסגרת המכינה, שנמשכה שבעה חודשים, למד, עבד ותרם לקהילה, טייל, חקר את עצמו והשתדל להשתפר ולהתפתח. הוא סייע לחניכים האחרים, הפגין חוכמה ושימש מקור השראה.

בספר המחזור של המכינה כתב: "עברתי תהליך מדהים, התפתחתי והשתניתי. מילד מקובע וסגור בדעות ובמחשבות שלו למדתי להיפתח, לחיות בעיר שונה עם אנשים שונים ממני בעלי דעות שלא נחשפתי אליהן בעבר. למדתי להקשיב ולנסות להבין, וגם לדעת להביע את הקול שלי בצורה שתישמע ... גיליתי מה אני רוצה לעשות בחיים, לעשות כמה שיותר טוב, להעניק ולהרגיש שאני מקבל יותר ... זאת בין התקופות הכי טובות בחיים שלי. נהניתי מכל רגע ורגע". בתום המכינה קיווה בני להדריך בה בעתיד.

הקשר עם משפחתו היה קרוב. אֶחיו הקטנים ממנו ראו בו דמות להערצה, למדו מחוכמת החיים שלו ונהנו מחוש ההומור שאפיין אותו, והוא גונן עליהם ודאג להם.

בני, שבורך בחזות נאה, בחיוך יפה, בשמחת חיים ובאופטימיות, הפיץ אור ואהבה וידע להצחיק את סובביו. כ"איש של אנשים" מלא בחום, חיבק ונישק את אהוביו מעומק הלב, בנדיבות ומתוך טוב לב ניגש ראשון לעזור לכל מי שנזקק. כחבר מסור וערכי, תמך, נתן כתף, הִטה אוזן קשבת וידע לומר את המילה הנכונה. חבריו זכו לבלות וליהנות במחיצתו.

חשוב היה לו להשתפר ולהתקדם – "אני תמיד רוצה להיות טוב יותר ולעשות טוב", אמר וביצע.

לפני הגיוס טס עם חברים לברצלונה שבספרד. הייתה זו חופשה מהנה מאוד עבורו. הוא חלם לטוס בעתיד למשחק כדורגל של קבוצת "ריאל מדריד" במסגרת ליגת האלופות.

בני קיווה לשרת שירות קרבי משמעותי כדי לתרום למדינה. ואכן, ביום 21.3.2021 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "הבוקעים הראשון" בחטיבת "גולני" של חיל הרגלים. על כך כתב: "'גולני', אני בא לקחת חלק בשורשים שלכם".

במהלך תקופת השירות הצבאי הוא הכיר את עדן, ובין השניים התפתח קשר זוגי.

לאחר שסיים את מסלול הכשרת הלוחם שכלל טירונות ואימון מתקדם, הצטרף למחלקת פינוי פצועים בפלוגה המסייעת של הגדוד. הוא הוצב עם יחידתו בין היתר בגזרת חברון, בגזרת ג'נין ובמוצב "נחל עוז" שבגזרת החטיבה הצפונית באוגדת עזה. כחייל מקצועי סמכו עליו חבריו בעיניים עצומות בכל תחום. כן העידו עליו שהעלה את המורל הודות לגישתו החיובית. הוא העריך את אחוות הלוחמים, את החום ואת המשפחתיות ביחידתו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו סוף שבוע שהה בני במוצב "כיסופים" שבגזרת החטיבה הדרומית באוגדת עזה, וזו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שלו בצה"ל כחייל סדיר. בשעה שש וחצי, כשהחלו האזעקות והתקבלה הידיעה על חדירת מחבלים, לקח את הפיקוד מפקד פלוגת המפקדה. בני ושבעה-עשר החיילים והחיילות מהמפקדה נכנסו למיגונית, ומפקדם ארגן אותם לקרב.

בני הספיק לכתוב הודעות לבת זוגו עדן ולאחותו שני שדאגו לו: "הכול בסדר גמור, אין לכן מה לדאוג" וכתב על הירי המסיבי, על השהות במיגונית ועל הימצאותה של חוליית מחבלים בקרבת המוצב. לחברו הטוב אוריאל שהיה לצידו אמר שזו המלחמה שלקראתה הוכשרו, התאמנו ותודרכו מאז גיוסם, ושעליהם להוכיח את עצמם כעת. הוא לא איבד תקווה.

הקרב התנהל בגבורה יוצאת דופן מול עשרות מחבלים. בני לקח מקלע מאחד החיילים שנפגעו והשתמש בו. מפקד הפלוגה יצא מהמיגונית להסתערות ונהרג, והחיילים בתוכה נותרו ללא מפקד. הרס"פ תפס פיקוד עם בני וחייל נוסף, והם ניסו לשמור על יושבי המיגונית, הדפו רימונים והשיבו אש מדויקת. בני לחם בנחישות ובהחלטיות, פגע במחבלים והמשיך להילחם גם אחרי שנפצע. אחרי זמן מחבל שנכנס למיגונית ירה לעברו, הוא נפגע והתמוטט לתוך זרועותיו של חברו אוריאל, בזמן שאוריאל חיסל את המחבל היורה.

סמל ראשון בנימין טשגר טקה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר הורים, אחות וארבעה אחים.

כתבה זיוה אימו: "בני שלנו גיבור ישראל! ברגעיו האחרונים נלחם בגבורה כדי לשמור על חבריו לצוות. בני שלנו היה חייכן ומצחיק עם החיוך הענק שלו ... הוא היה ילד עם לב ענק, הכי ענק, ילד שאין אחד שלא אהב אותו והכיר אותו ואת הטוב שבו. בני היה חבר טוב, חבר שתמיד עזר ותרם ... אהוב שלנו שתמיד נקשרים אליו. אהב את החיים ואהב אנשים".

כשבוע וחצי לאחר נפילתו יצאו חבריו, לבושים בחולצות עם הדפס תמונתו, לבקר פצועים בבית חולים וחילקו עוגיות ברוח רוחב הלב שאפיין אותו. בחודש נובמבר 2023 יצא צוות מחלקת גריאטריה בבית החולים "שערי צדק" שבו עבדה אימו להתנדבות משותפת לזכרו בשתילת פרחי אמריליס בקיבוץ סעד שבעוטף עזה.

באתר האינטרנט של עיריית ירושלים הועלה דף לזכרו.

מסע עלייה למכינה של חניכי מכינת "ארז" נקרא על שם בני.

היקרים לו נרתמו למיזם כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו, וכן הוציאו מדבקות ועליהן תמונתו והמשפט שבני נהג לומר: "מי שלא מחייך עכשיו, פראייר".